סיפור מקרה

"יוצא שאת תמיד שותקת, אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל..."

היא בת 40+ והיא הגיעה אליי לאחר שהופנתה ע"י מטפלת שמסייעת לה בבעיה בריאותית. האמת, היא לא הבינה כל כך למה היא צריכה טיפול רגשי, הרי הכל ממש בסדר! אז היא הגיעה כי עניין אותה מאוד מה יהיה בפגישה, מה כבר אני אגיד לה שהיא לא יודעת וכל כך משפיע על תפקודים פיזיים בגוף שלה.

התחלנו את הפגישה בשיטת מוח אחד, מיד עלו המילים "לא מוערכת". שנייה אחת הספיקה והיא פרצה בבכי. היא סיפרה כמה היא עושה למען הבית והמשפחה, כמה הכל עליה ואין לה עזרה, היא גם עובדת וגם אמא לארבעה! היא גם מורה שבודקת עבודות ומבחנים ומכינה בכל יום את היום הבא. ואם כל זה לא מספיק אז היא גם אישה מאוד פרפקציוניסטית. זאת אומרת שהכל חייב להיות מתוקתק, אף פעם לא מספיק קינוח אחד לארוחת ערב, כל אחד מהילדים מקבל בדיוק את התבשיל שהוא אוהב וכך עוד ועוד דוגמאות שמסבירות עד כמה היא מותשת. מותשת ולא מתלוננת, מותשת ולא מדברת. בתוכה, עמוק בפנים היא גם מפתחת ציפיות. אולי הילדים יעזרו? אולי מישהו ישים לב שהיא הכל? והיא כבר כל כך עייפה, וכל כך מאוכזבת, כי במקום לשתף את האנשים הקרובים לה ברצונות ובצרכים שלה, היא שותקת. כי להיא יש הרבה מבחנים ולהוא יש הרבה חוגים ותמיד יש תירוצים. אז היא מותשת ומדחיקה ושותקת.

בפגישה הראשונה, כשהיא שאלה אותי מה כבר יכול להיות שהיא צריכה טיפול רגשי, היא חשבה שרק אם יש איזו טראומה קשה, או משבר נוראי מגיעים לתהליך. כבר אחרי פגישה אחת, היא הבינה שלהדחקות, לקושי, לתשישות ולתסכול יש כל כך הרבה מקום בחיים שלנו שממש אין צורך לחכות שהמשבר הגדול יגיע.

אחרי הפגישה הראשונה היא הבינה שהכל בעצם בידיים שלה. פתאום היא שמה לב שחוץ ממנה, אף אחד לא שם לב שהבית לא עבר טאטוא היום, לאף אחד לא אכפת שהסלון קצת מבולגן, והילדים אפילו ישמחו אם היא תזמין פיצה לארוחת ערב במקום לעמוד להכין. אז היא קצת שחררה, והם הזמינו פיצה, והכלים נשארו בכיור. והיה לה טוב. ולפעמים, זה בדיוק ככה, ככה פשוט.