והדאגות מה איתן...?

והדאגות מה איתן... איך זה שהתרגלנו לדאוג כל כך?

מה יהיה, ואיך יהיה, ומתי... והגרוע מכולם- ואם... אנחנו לא מבינים אפילו כמה "ואם" הוא האויב הכי גדול שלנו. הוא מייצר לנו בראש את התסריטים הכי גרועים, ולוקח אותנו למחוזות שרק הוא יכול להגיע אליהם.

ואם זה לא יצליח? ואם יגידו לי לא? ואם אני טועה? ואם אני אצטער על זה אחר כך? ואם זה לא נכון בשבילי? ובסוף? 99% מה"ואם" הזה, בכלל לא קורה...

והדאגות האלה, שכל הזמן אנחנו דואגים שיתרוצצו אצלנו, לא נותנות לנו שנייה לנוח, להאמין, ופשוט לזרום. הניסיון לחפש פתרונות לדברים שעוד לא קרו בכלל מעסיק אותנו יותר מלפתור בעיות בזמן אמת, כשהן כבר באמת מגיעות.

אני חושבת שאחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו צריכים לעשות לקראת השנה החדשה זה לשחרר את אדון "ואם". להסביר לו יפה שאנחנו נסתדר הרבה יותר טוב בלעדיו, ונתמודד עם מה שיגיע, אם יגיע...