הלב/הראש- מי מחליט?

הלב: "איך בא לי לקחת איזה שעתיים הפסקה מהכל, ללכת לשבת על החוף, לראות שקיעה, לתת למוח לנוח רגע, לנשום קצת."

המוח: "אהה מי צריך לנוח? אני? על איזה ים מדובר לא הבנתי... שכחת כמה דברים יש לך לעשות?" הלב: "אבל אני ממש רוצה... רק שעה, שעתיים... להטעין מצברים..."

המוח: "שעתיים?! מובן לך כמה אפשר להספיק בשעתיים? יש לך רשימת מטלות מטורפת! וחוץ מזה בים יש מדוזות וחם.. ו..מיותר!"

הלב: "טוב נו... "

וזהו. זה נגמר. מספר טיעונים מצד המוח, והלב נכנע. צריך להיות סופר חזק כדי שהוא לא ייכנע. וזה באמת קשה! לכן זה גם לרוב לא קורה...

ואז כל הקלישאות של "חיים פעם אחת" ו "צריך לנצל את הרגע" פתאום מהדהדות ואנחנו נותנים להן לחלוף ואפילו עוזרים להן עם איזו דחיפה קטנה החוצה מהמערכת. "לכו.. יש לי הרבה מה לעשות.." והחלל הזה שנוצר, של הפספוס, של השגרה, הוא פשוט תמיד שם, ואנחנו כבר רגילים אליו אז הוא לא מקבל יחס מיוחד, הוא חלק מאיתנו.

והמטלות? הן הרי תמיד יהיו שם, אז למה בעצם אנחנו כל כך קשים עם עצמנו?!

ואז מגיע יום כזה שאנחנו קמים עם הרגשה מעיקה ואנחנו מבינים שאנחנו בדפוס שחוזר על עצמו רק כי אנחנו מחזיקים את עצמנו כל כך קצר ומסרבים להפנים שהשעתיים האלה בים, בתוך כל הלו"ז הצפוף והעמוס, הן בדיוק מה שייתן לנו את הכוח להמשיך קדימה ומצב רוח קצת יותר טוב כשנקום בבוקר.

השיחה הזו בין הלב למוח, זו בדיוק השיחה שהייתה מתקיימת אצלי, עד שהסכמתי לקבל את זה שכשאני מאפשרת לעצמי לשחרר קצת, זה נותן לי כל כך הרבה! אז נכון, המשימות נדחו בשעתיים ואולי אפילו חלקן קפצו ליום הבא. אבל כמה קיבלתי בתמורה..?

** מה אתם רוצים לעשות למען עצמכם ודוחים כבר מלא זמן? ** תתנו ללב להכריע ❤️