זוגיות = מחויבות. מלחיץ?

מחויבות. אמאל'ה. הדור שלנו מפחד להתחייב. אנחנו לא אוהבים את זה, זה לא בא לנו בטוב. והסביבה שהבינה את זה, הובילה מהפכות בחברות הסלולר, בביטוחים ואפילו במנוי לחדר כושר- "ללא התחייבות"! למה? כי אנחנו שומעים את המילה "התחייבות" ויש לנו צמרמורת.

ומה קורה שהדבר הכל כך גדול הזה שנקרא מחויבות מתחבר ישירות עם הדבר הכל כך גדול הזה שנקרא נישואין או מערכות יחסים? בלגן. לא מעט גברים ונשים שהמון זמן לא נמצאים בזוגיות, בדיוק בגלל זה. לא בא לנו להתחייב, לא בא לנו להרגיש כבולים, לא בא לנו שייקחו לנו את החופש, לא בא לנו להרגיש "חייבים".

אז ככה בלי שאנחנו שמים לב השנים עוברות, אנחנו מתרגלים ללבד שלנו, לחופש שלנו, והמילים "מחויבות" או "מערכת יחסים" הופכות להיות יותר ויותר מאיימות ורחוקות.

ואז מגיע הגיל הזה שכבר מתחיל לדגדג לנו... פתאום כל הסביבה כבר בזוגיות, כולם איכשהו הסתדרו עם האיום הגדול ורק אנחנו נשארנו מאחורה, ואין מה לעשות, זה מתחיל להיות מורגש...

בשלב הזה מתחיל הקונפליקט, אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו כבר רוצים זוגיות כשבתכלס עמוק בפנים אנחנו מתים מפחד. לא יודעים איך נסתדר בתוך הדבר הזה ומה יהיה איתנו ועם תחושת החופש הזו שטיפחנו כבר שנים. יוצאים לדייטים, לרוב דייטים כושלים או כאלה שנגמרים בלילה, ורק מחזקים את האמונה שאנחנו כבר מחזיקים לא מעט זמן "זוגיות זה לא בשבילי".

ולמה זה כל כך מציק, עדיין?

מסיבה מאוד פשוטה- נבראנו יצורים זוגיים, כאלה שבתוך תוכנו עמוק, רוצים מישהו שיאהב אותנו, שיחבק אותנו, שידאג לנו. ושם זה מתנגש.

אז איך מסתדרים עם התנגשות הזאת? מחפשים את האיזון. לא הכל שחור או לבן- או שאני חופשי ומאושר או שאני בזוגיות כובלת. לא כל זוגיות חייבת להיות מתישה, מעיקה או כזו שלוקחת לנו את החופש. גם בזוגיות יש ספייס, זמן לעצמי, ושמירה על חיי חברה ותחביבים. ויותר מזה, יש עניין מאוד רציני בגישה, באמונה שבזוגיות יכול להיות לי באמת טוב. שזה לא חייב להיות כל כך קשה. ואז כשאנחנו קצת משחררים, דברים מתחילים לקרות ופתאום, כל עניין המחויבות, אפילו נהיה שווה את זה.